ברצוני להרחיב את ההתבוננות על הנפש למימדים של BEING (הווייה או היות) ו DOING (עשייה או עשות) ולעולם של הדחפים לגדילה והתפתחות.
מעבר למה שאנחנו רואים בעין מתקיימים בהווייתו של התינוק, הילד והאדם הבוגר עוד שני מימדים: רובד ההיות (BEING) ורובד העשות (DOING). רובד ההיות הוא כעין מימד נפשי שהולך ומתהווה בנפשו של התינוק וביחסיו עם הסביבה. שרה קולקר, פסיכואנליטיקאית שעליה ניתן לומר בפראפרזה שהיא בד בבד מוצאת ויוצרת מחדש את הגותו של ויניקוט, מתארת זאת כך:
״ההיות היא הפשוטה בחוויות כולן. קודמת לכל מבנה, ולכל חוויית רגש או דחף. אחדות וזהות שוררות בין תינוק ״ההיות״ לבין אימו. ההיות היא התהוות מתמדת, כולית ואינסופית. היא מימד של קיום טהור, אי אפשר לדעת אותה, רק להיות אותה. צורך ההיות הוא המניע העיקרי של ההתפתחות, הצורך להיות, לחיות, לגדול ומאוחר יותר גם להירפא. במובן אחד הוא נובע מהעצמי, במובן אחר שורשיו נטועים באחדותיות של אם-תינוק. כלומר ההוויה, עוצמת החיוניות והכוח לצמוח שוכנים בשדה האחדותי תינוק-אם."
כלומר, היחידה האחדותית אם-תינוק היא השדה שמאפשר את חוויית ההיות, ה being, כשהתינוק חבוק ברגיעה בידיה של אימו או זרועותיו של אביו. זה הוא הבסיס לחוויות של רגיעה ושקט בבגרות – הרפייה, ישיבה שקטה מול הים, בהייה ומדיטציה. ההיות אינה עוד מימד נפשי אלא הנפשיות כשלעצמה, ההווייה הנפשית שלנו. חוויית ההיות היא חווייה שאין בה מטרה, צורך לנצל את הזמן ולהספיק מה שיותר.
משהתהווה רובד ההיות, יכול להתבסס עליו רובד העשות, הdoing .
ה doing הוא הרובד של העשייה במציאות והוא מתחיל עם חוויות הדחף – הסערה של הרעב, של הצורך, של החסר. שם אין שקט, שם זקוק התינוק לפעולה של הוריו.
ובבגרות זה הוא המקום שבו אנו פועלים במציאות על מנת להגיע למטרה, לעבוד, להספיק את כל מטלות היום יום, לתכנן חופשה ולממש אותה.
שני הרובדים הכרחיים לקיום שלנו. ההיות מאפשר מנוחה, רגיעה וחיזוק של הנפש. והעשייה מאפשרת לנו לחיות בעולם ולהתמודד עם המציאות.
שרה קולקר: ״משהתהווה ההיות הוא ייהפך למצע עליו יתבסס המימד השני, רובד העשות (doing) ייחוו חוויות הדחף, ורובד העשות יתבסס. התינוק יהיה לא רק אדם הווה אלא גם חומד ומשתוקק.״
מימד העשות הוא העולם העשיר של הדחפים ותנודותיהם.
הדחפים עליהם מדבר ויניקוט הם שונים מהדחפים עליהם דיברו פרויד וקליין.
״בכל תינוק יש ניצוץ חיוני, ״ אומר ויניקוט,״ ניצוץ שדוחף אותו אל החיים, אל הצמיחה ואל ההתפתחות, ניצוץ שהוא חלק מהתינוק, משהו שהתינוק נולד איתו.״ עבור ויניקוט הדחפים הם דחפים להתפתח, לגדול, להתהוות ולחיות.
שרה קולקר מדברת על שני דחפים מרכזיים אצל ויניקוט ואני מזמינה אתכן להקשיב לדחפים האלו בהקשר של היוזמה שהיא אחד מהנושאים של הדברים שלי היום.
הדחף הראשון הוא דחף הנייעות. כבר ברחם התינוק זז והתנועתיות הזו, אצל תינוקות בריאים, היא מולדת ללא צורך לדחוף וליצור אותה מבחוץ. התינוק שולח את ידו אל האם, מניע את רגליו וידיו, בתחילה באופן לא רצוני ובהמשך במטרה להגיע ולהכיר את המציאות.
תינוקות הם סקרנים וכאשר הם שבעים ורגועים הם יפנו החוצה אל העולם על מנת להכירו.
הנייעות מאפשרת להם את התנועה הזו אל העולם האנושי והלא אנושי. זו תחילת היוזמה והדחף אל העשייה הממשית במציאות. הנייעות היא הבסיס למחוות הספונטניות, התנועות הספונטניות שנובעות מתוך התינוק והן הבסיס למה שויניקוט קורא העצמי האמיתי.
ויניקוט מדגיש כמה חשוב שנחיה את החיים עד כמה שאפשר מתוך העצמי האמיתי, מאחר והדבר מאפשר תחושות של חיות, יצירתיות וממשות.
הדחף השני לפי ויניקוט הוא דחף האהבה הפרימיטיבית. דחף זה ספוג בתשוקה לחיות ולהתמלא בטוב שנמצא בעולם. התינוק מתנפל על השד, רוצה לבלוע את כל הטוב שבו. התינוק רוצה לבלוע את העולם בסקרנות, בתשוקה. בניגוד לפרויד ולקליין, ויניקוט לא רואה בהתנפלות הזו דחף הרסני שמכוון להרס האם, אלא דחף של חיים וחיות, תשוקה לחיים.
יש בהתנפלות הזו כוח, אנרגיה שאיתם ובעזרת הנייעות התינוק יוצא אל העולם.
ויניקוט מבחין בין תוקפנות להרסנות. כדי לגדול, להתרחק מהוריו ולצאת לעולם התינוק, הפעוט ואחר כך הילד והמתבגר זקוק לכוח שיפעל כנגד המשיכה החזקה לחזור לתלות ולהגנה של ההורים. בכוח הזה, בדחף לגדול, ויניקוט רואה כוח בריא לו הוא קורא תוקפנות בשירות הגדילה, שאיננה באה להרוס את הסביבה אלא לבנות נפרדות ועצמאות.
כיצד פוגש התינוק המונע על ידי דחף האהבה הפרימיטיבית והנייעות את המציאות ומה תפקיד הסביבה במפגש הזה?
כפי שהתינוק יוצא אל העולם כך גם העולם מקיף את התינוק ולעיתים בחוויית התינוק מתקיף אותו. ההתקפות יכולות להתבטא ברעש חזק, באור מסנוור, בגודש של גירויים חדשים ולא מוכרים.
אך יש עוד גירויים שעלולים להיחוות על ידי התינוק כהתקפה. כאב הרעב שהוא חש בתוכו, עייפות גדולה, עור חשוף לחום ולקור.
התינוק זקוק למעטפת של הוריו ולהגנה שלהם מפני גירויים אלו. באופן טבעי ההורים ילבישו את התינוק בבגדים מתאימים, יגנו עליו מגירויים חזקים מדי ויענו לצרכי הרעב וההרגעה שלו תוך שהם מחזיקים אותו בידיהם.
אין אפשרות להגן על התינוק כל הזמן מעודף גירויים ויש לתינוק יכולת לווסת ולהרגיע את עצמו כאשר העוצמות אינן גבוהות מדי או היעדרות ההורים אינה ארוכה מדי.
אך לעיתים העוצמות גבוהות ומתמשכות, ההתקפות החיצוניות והפנימיות חזקות מדי וההורים נעדרים זמן ארוך מדי. החווייה של ״יותר מדי״ שונה מתינוק לתינוק, וכמובן לגבי אותו תינוק בזמנים שונים. לכל תינוק יש את משך הזמן והעוצמות שאיתן הוא יכול להתמודד ואת משך הזמן שהוא כבר מעבר ליכולותיו.
כאשר שוב ושוב לאורך זמן התינוק חשוף ולא מוגן וההורים נעדרים שוב ושוב משהו קורה בנפשו של התינוק. הוא מוכרח להגיב לגירויים האלו ולהגן על עצמו מפניהם בכוחות עצמו.
הוא חייב לגייס כוחות בזמן ובאופן שעדיין אינם מותאמים עבורו. הוא מגיב לגירויים, לחדירות ולעוצמות של המציאות תוך שהוא מפעיל הגנות מוקדמות מדי.
הכוחות האלו מגוייסים על חשבון הכוחות שהופנו להתפתחות וליצירה.
במקום לצאת אל העולם בספונטניות ובחדווה התינוק נסגר, מצטמצם ועוצר את התנועה.
מול חוויות מאיימות של נפילה לתהום של כאב וחושך ללא הידיים המחזיקות של ההורה, הוא מתנתק מחוויות האימה ומנתק חלקים מעצמו. אנו רואים אז תינוק שמגן על עצמו מהעולם ולא פוגש אותו בחדווה.
כאשר האם מציגה לתינוק רק את אותם חלקי מציאות אותם הוא מוכן לפגוש, כמו היעדרות מדודה שלה שמאפשרת לו לדמיין אותה וליצור אותה בנפשו עד שתגיע, הוא מסוגל למלא את ההיעדר ביצירתיות, במשחק, בחיים. כאשר המציאות חודרת בעוצמה, התינוק מוכרח להגיב למציאות שנכפית עליו בצמצום, ניתוק רגשי והגנתיות.
כמובן שמדובר ברצף והדבר תלוי כמה מהר תחזור הנוכחות וההגנה ההורית וכמה מהר התינוק יתאושש ויחזור לעצמו. וכמו שאמרתי לכל תינוק יש את הזמן שלו.
במושגיו של ויניקוט, כאשר ההיעדר מותאם, התינוק יייצא לעולם עם כוחותיו וחדוות החיים שלו, תוך שהוא נותן ביטוי לעצמי האמיתי שלו.
ה״עצמי האמיתי,״ אומר ויניקוט, ״שנובע מהחיות של רקמות הגוף כולל פעילות הלב והנשימה, מתחיל לקבל חיים כתוצאה מההצלחה החוזרת ונשנית של האם לפגוש את המחוות הספונטניות.״ ההחזקה של האם את התינוק מאפשרת לפוטנציאלים המולדים שלו להתממש ולתינוק לחוות תנועות ספונטניות ולהיהפך לבעל התחושות שלו.
הצורך להגיב למציאות שנכפית עליו מפעילה את ההגנות שהולכות והופכות לחלקים של עצמי כוזב שאינו שואב את כוחותיו מדחפי הגדילה וההתפתחות של התינוק. העצמי הכוזב פועל מתוך תגובתיות לחדירות של המציאות והתאמה למציאות במקום מבפנים החוצה.
בחלק השלישי אתייחס לפונקציות ההוריות בהקשר של אוטונומיה ויוזמה אישית: החזקה, מירורינג, הכלה והשימוש באובייקט.