התפתחות מרחב הביניים בין הורים לילדים לקראת אוטונומיה ויוזמה אישית – חלק אחרון

ראינו כיצד ההתאמה של האם לצרכי הילד מאפשרת לו לפעול מבפנים החוצה, כלומר לנוע אל העולם מתוך הצורך הפנימי שלו ומתוך העצמי האמיתי שלו. ומאידך, כאשר המציאות נכפית על התינוק מוקדם מדי, חודרת לתוכו ללא יכולת שלו ליצור אותה, הוא מפעיל הגנות, מצטמצם, פועל מתוך תגובתיות לעולם החיצוני וחי מתוך העצמי הכוזב שלו, חיים עם פחות חיות וחדווה.

מרחב הביניים מאפשר את הביטויים של העצמי האמיתי ומהווה איזור שמאפשר מפגש שמווסת עוצמות רגשיות בין ההורים לילדים. כיצד מתבטא מרחב הביניים בשלבים השונים וכיצד הוא מאפשר קשר חי וגמיש בין ההורים לילדיהם?

אזכיר בקצרה את השלבים הראשונים שאריקסון מתאר ואת הקשר שלהם לאוטונומיהֿ ,יוזמה ומרחב הביניים. במרכז כל שלב שאריקסון מתאר הוא מציב מטלה התפתחותית שעל הילד ובהמשך המבוגר להשיג תוך התמודדות עם עולמו הפנימי, עם הוריו ועם דמויות משמעותיות נוספות בסביבתו. ההצלחה בהשגת המטלה התפתחותית תלויה הן בהבשלה של יכולות מולדות של הילד, הן בהתייחסות שהוא מקבל מהוריו ומהאנשים המשמעותיים בסביבתו והן בדרכי ההתמודדות שלו עם הכוחות הפנימיים בתוכו ועם סביבתו האנושית. בספר ״העריסה של פו״ ניתן לקרוא בהרחבה על שלבים אלו. 

 אמון בסיסי מול חשד בסיסי שמובילים לתקווה (לידה עד שנה) 

הרציפות והעקביות של התנהלות ההורים מאפשרות לתינוק לצפות את התנהגות הסביבה, ללמוד אותה ולהיערך לה. הרציפות פירושה היענות לאורך זמן ועקביות פירושה התנהגות שתואמת את צרכי התינוק ומשתנה בהתאם להתפתחות שלו. הדבר מאפשר לתינוק לפתח אמון בסיסי הן בהיענות הסביבה האנושית לצרכיו והן בעצמו – ביכולתו להביא את הוריו אליו כשהוא זקוק להם. הוא מפתח אמון גם ביכולותיו הגופניות והנפשיות לעכל חומרים גופניים ונפשיים – אוכל, אהבה, רגשות ותחושות – ולווסת מחזורים של שינה וערות, רעב ושובע, ערנות ולמידה של הסביבה. הרציפות והעקביות של הסביבה מאפשרות לו לבנות תקווה שהסביבה אכן תהיה שם עבורו.

מרחב הביניים מאפשר לתינוק להתרחק בהדרגה מהוריו. התינוק לאט לאט מפנים את הקשר עם הוריו בתוכו. הוא מפנים למעשה דפוס של קשר שכולל תמונה פנימית של עצמו, תמונה פנימית של הוריו והקשר ביניהם. ההפנמה היא תהליך איטי מאד, כאשר מרחב הביניים הוא כעין גשר בין הנוכחות הממשית של ההורים לבין הנוכחות המופנמת שלהם. הקול של האם והאב, פניהם, החיוך שלהם, חפץ המעבר הם כולם ייצוגים של הקשר איתם בטרם הופנם במלואו בתוך נפשו של הילד. וכך הילד יכול לתרגל התרחקות והתקרבות, נפרדות והתמזגות בעזרת ייצוגים אלו. 

לשלב ההתפתחותי השני בחיי הילד – מגיל שנה עד שלוש – קרא אריקסון:  

אוטונומיה מול בושה וספק שמובילים לשליטה עצמית ולרצון אישי 

אוטונומיה פירושה עצמאות במסגרת גבולות בטוחים. זהו גיל שבו הפעוט מתחיל לתרגל את יכולותיו הגופניות העצמאיות. הוא מתנסה בזחילה, בעמידה ובהליכה. בתרגול הזה הוא זקוק לגבולות שיציבו לו הוריו והאנשים שמטפלים בו, גבולות שישמרו עליו. גבולות אינם קו אלא מרחב, מרחב שבתוכו הילד מתנסה ביכולותיו המתפתחות, מרחב שתוחם את האיזור הבטוח. 

המרחב שומר עליו מסיכונים פיזיים כמו נפילות, מגע עם חשמל, חפצים כבדים, חדים או שבירים וכדומה. עד כמה שניתן הילד זקוק גם לשמירה מסיכונים נפשיים כמו בושה ותחושות של חוסר ערך וספק בעצמו. כאשר מאפשרים לילד התנסות שמתאימה ליכולותיו המתפתחות וגם שומרים עליו, הוא מרגיש בעל יכולת. לעומת זאת, אם הגבולות מצומצמים מדי למשל כשההורה חרד מדי ועושה עבור הפעוט דברים שהוא כבר יכול לעשות בעצמו, מתעוררים בפעוט ספקות לגבי יכולותיו. כאשר הגבולות רחבים מדי, הילד אינו שמור. זכור לי בחדר האוכל בקבוץ, כיצד ילדים קטנים היו הולכים עם מגש גדול של ההגשה העצמית ולעיתים כשהיה נופל והכלים היו נשברים הילד היה חשוף לבושה קשה. כמובן שיש גם מצבים נפשיים בהם יש ציפיה מהילד שהוא אינו יכול לעמוד בה, כמו להרגיע את עצמו לבד, וגם אז הוא עלול לחוש מבוייש כאשר הוא נכשל בכך. 

מדוע אריקסון מדבר על רצון אישי? 

בתוך המרחב הבטוח הפעוט מתרגל לא רק את יכולותיו הגופניות אלא גם את רצונותיו. הוא עדיין אינו יודע מה הוא רוצה, בניגוד למה שהורים רבים מייחסים לילדם. במרחב של גבולות לא רחבים מדי ולא מצומצמים מדי, הוא מתרגל את היכולות הנפשיות של הקשבה לעצמו, זיהוי רצונותיו ובדיקה שלהם במציאות תוך דיאלוג עם הוריו (תרגול זה מבוסס כמובן על ההקשבה של הוריו אליו). הפעילות הנפשית הזו של תרגול הרצונות הנפשיים במקביל לתרגול התנועה הפיזית מאפשרת לפעוט ללמוד בהדרגה מה מתאים לו, מה נכון לו ומה מאפיין אותו. האם הוא אוהב פסטה או אורז, האם הוא אוהב לשחק בחול או במים, האם הוא זריז או איטי ועוד ועוד.

אוטונומיה אם כן, אם נתייחס גם לאריקסון וגם לויניקוט היא  היכולת לבטא כוח, פיזי ונפשי, תוך הפנמה של גבולות ללא פחד של הרס האובייקט.

כיצד מתבטא מרחב הביניים בשלב השני של האוטונומיה? 

מצד אחד זהו שלב שכפי שראינו הפעוט מתחיל לתרגל את רצונותיו ולעמוד על שלו ומצד שני ההורים נדרשים להציב לו גבולות ולשמור עליו. הדבר מביא למאבקים לא פשוטים בין הילד להוריו. כיצד ניתן להחזיק את הגם וגם של שלב האוטונומיה, גם לאפשר לילד לבטא את הרצון שלו וגם להציב לו גבולות?

לעיתים על רקע הקושי עם הגם והגם אנו רואים מאבקי כוח קשים בין הורים לבין ילדיהם.  ההורה חושב למשל: ״הוא לא רוצה לעשות מה שאני אומר לו, אני אראה לו מה זה, הוא צריך ללמוד לקבל את דרישות המציאות״ ואז מתפתחים מאבקי כוח סביב מקלחת, אוכל, קימה בבוקר.

היכולת לשחק, להשתמש בהומור ולהתייחס למילים בה בעת כבעלות ערך אך גם לא כמציאות הן חלק מהאפשרויות שפותח מרחב הביניים. למשל: ״בוא נראה מי מגיע ראשון למקלחת אני או אתה?״ ; ״מי אתה רוצה שיאכל ראשון, אני או אתה?״ ; ״אתה רוצה קודם לאכול ואחר כך להתקלח או קודם להתקלח ואחר כך לאכול?״

כמובן שלא תמיד ניתן לשחק עם הילד, ולעיתים יש צורך פשוט לקחת אותו וזהו, אך היכולת של ההורה לפתח הלך רוח משחקי והומוריסטי יכולה מאד לעזור.

לשלב השלישי, המקביל לשלבים הפאלי והאדיפלי של פרויד (גילאי 3-6) קרא אריקסון:

יוזמה לעומת אשמה שמובילה לתחושת מטרה.

עם התרחבות הנפש והתפתחות היכולת הסימבולית, הילד מעלה רעיונות ומתכנן תוכניות שברצונו לממש. במידה מסויימת הוא כבר ביסס את העצמי האמיתי שלו. כעת, במחוות ספונטניות ובעזרת תוקפנות בריאה, הוא יכול להוציא לפועל את רעיונותיו.  הוא יכול ליזום ולבצע. ילדים יכולים לתכנן משחקים, מסעות דמיוניים וגם פעולות בעולם הממשי. 

אריקסון מציב למול היוזמה את האשמה שעלולה לקלקל את האפשרות לחופש פנימי, הפעלת כוח ויוזמה בעולם הממשי.

מה המשמעות של האשמה אצל אריקסון? פרויד התייחס לשלב הפאלי – גילאי 3-4 – כתקופה שבה הילד והילדה מוצאים את הקול שלהם. לאחר גיבוש מסויים של העצמי ולאחר תרגול בשלב האוטונומיה של היכולות הפיזיות ושל הרצון האישי, הילד מבטא את עצמו בקול ברור ולעיתים בצורה תוקפנית.  זה הוא גם הגיל שבו הילד מתחיל לזהות הבדלים בין המינים ובין הדורות – הורים – ילדים – סבים.

המעבר לשלב האדיפלי מביא איתו את ההתמודדות עם משולשים. ניתן לראות שני סוגים בסיסיים של יחסים – דיאדות וטריאדות. היחסים הבסיסיים של הדיאדה הם ילד-אם וילד-אב.

המשולש פירושו שהילד מגלה שיש להוריו יחסים שהוא נמצא מחוץ להם. יש מצבים וזמנים בהם ההורים עסוקים אחד בשני ולא בו. ההבנה הזו מביאה איתה תחושות של עצב, חרדה וגם נסיונות להפריד בין ההורים, להיות חלק מזוג – עם אמא או עם אבא ולהוציא את ההורה האחר מחוץ לזוג. בנסיונות האלו הילד מפעיל גם תוקפנות וגם פיתוי. למשל הילדה יכולה להגיד לאימה:  ״אני לא אוהבת אותך, אני אוהבת יותר את אבא״. והילד יכול להגיד: ״אני אתחתן עם אמא, לא רוצה את אבא.״ בתהליך הזה יש הכנה ליחסים משולשים עתידיים במהלך החיים. למשל: שתי חברות שלאחת מהן מתחיל קשר עם חבר או המעבר מזוג לזוג עם ילד. ויש בו גם התמודדות עם הנושא של תחילת הגיבוש של הזהות המינית.

האשמה שאריקסון מתייחס אליה היא אשמה על הדחפים – על התוקפנות כלפי אחד ההורים והפיתוי של השני.

כמובן שמדובר בעיקר בפנטזיה כשחלקה מתבטא במרחב הביניים, אך הילד מפחד שהפנטזיות יתממשו, שמשהו רע יקרה לאחד ההורים כתוצאה מהתוקפנות של הילד כלפיו.

גילאי 3-6 הם גילאים של פריחה של פעילויות במרחב הביניים והיכולת לבטא את הדחפים והפנטזיות במרחב זה. ילדים משחקים משחקים סימבוליים של מלחמות בין קבוצות שונות, בין דמויות דמיוניות מסרטים מצוירים וסיפורים על נסיכות ומלכים. הם אוהבים סרטים מצוירים. והם משחקים את חוויית המשולש, לעיתים על ידי הוצאת ילדים מסוימים מהקבוצה, דבר שכמובן דורש לעיתים את התערבות הגננת.

היכולת של ההורים לשמר זוגיות טובה ויציבה ויחד עם זה לתת לגיטימציה לדחפים של הילד, והיכולת לשרוד את הביטויים המילוליים התוקפניים מאפשרות לילד להשלים עם המציאות ולעבור לשלב הבא.

אבל, במידה וההורים מתייחסים לדברי הילד ולמשחק הסימבולי כמציאות ולא כביטויים במרחב הביניים, קורה משהו אחר. למשל אם ההורים נעלבים וכועסים על הילד על דבריו ואומרים לו שאסור לו לדבר ככה. או הם רבים ואומרים אחד לשני: אתה רואה, הוא אוהב אותי יותר כי אתה לא נמצא בבית. או לא מאפשרים לילד לשחק בכלי נשק צעצוע ועוד ועוד דוגמאות, הילד יתקשה להבחין בין פנטזיה, מרחב ביניים ומציאות וירגיש אשמה גדולה על הפנטזיות שלו ועל היוזמות במציאות. כמו במקרה של השימוש באובייקט – כשההורים מתקשים לשאת את האמירות התוקפניות של הילד – גם כאן, המרחב הנפשי והתנועה הנפשית יצטמצמו והילד יתקשה לבטא את עצמו במרחב הביניים וליזום פעולות במציאות. 

כיצד יתבטאו האוטונומיה והיוזמה בבגרות וכיצד הם קשורים לאוטונומיה וליוזמה שאריקסון דיבר עליהם ולמרחב הביניים שויניקוט דיבר עליו?

יוזמה פירושה בין השאר ביטוי של העצמי האמיתי במרחב הביניים ללא פחד לעבור מתכנון לביצוע במרחב המציאותי. היוזמה מקורה בכוחות הפנימיים שאותם ניתן לתרגם ליכולת לדמיין, לתכנן ולבצע בעולם הממשי. מעבר מיטיב דרך השלב של השימוש באובייקט מאפשר לאדם חופש לדמיין ולתכנן בעולמו הפנימי, חופש לתרגל את התוכניות במרחב הביניים (דיאלוג עם קולגות, סיעור מוחות, שיתוף פעולה) ושימוש בתוקפנות בשירות הגדילה על מנת לממש את התוכניות במציאות. 

אוטונומיה מחייבת הפנמה של פונקציות הוריות של מתן מרחב לתרגל את הכוחות הפיזיים והנפשיים מצד אחד וגבולות ושליטה מצד שני. ההבחנה בין העולם הפנימי, למרחב הביניים ולמציאות שנבנית בהדרגה על ידי סביבה מיטיבה וסביבה שורדת מאפשרת ביטויים יצירתיים ועמידה איתנה מול דמויות סמכות ללא חשש מזעם ונקמה.

להבנתי, למשמעות הקריטית שויניקוט ואריקסון מייחסים לסביבה המאפשרת יש כמה השלכות לכולנו.

הראשונה היא האחריות העצומה שאנו נושאים עלינו למתן תנאים מיטיבים להתפתחות העצמי האמיתי, האוטונומיה והיוזמה של הדור הבא.

השנייה, חשובה לא פחות, היא שחשיבות הסביבה המאפשרת אינה נעלמת גם בבגרות.

יש לנו אחריות ליצר סביבה כזו גם עבורנו וגם עבור הסובבים אותנו, סביבה שמאפשרת יצירתיות וחדוות חיים. ועם זאת, ישנם תנאים סביבתיים שעם כל הרצון הטוב שלנו לא יאפשרו לנו ביטויים של אוטונומיה, יוזמה ויצירתיות וכדאי שלפחות נזהה זאת. 

ולסיום, ברצוני להזכיר את מה שאמר היינץ קוהוט, אנליטיקאי יהודי אמריקאי מייסד זרם העצמי: בכל גיל אנו זקוקים למישהו – הורה, חברה, בן זוג – שיהווה עבורנו זולתעצמי. כלומר, זולת שנמצא עבורנו, מקשיב לנו ובשפת היומיום הוא פשוט בעדנו.