התפתחות מרחב הביניים בין ילדים והורים לקראת אוטונומיה ויוזמה אישית

הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון ״המעז מנצח״ של עמותת חוויית הילדות בגן הקיבוצי ב 12.7.21

ההרצאה תועלה במספר פוסטים בשל אורכה.

בהרצאה זו אתאר כיצד האוטונומיה והיוזמה האישית של הילד והמבוגר מתפתחות מתוך הקשר שבין הילד להוריו. אתבסס על החשיבה של דונלד ויניקוט ואריק אריקסון שהדגישו שניהם את חשיבות הטיפול האמהי וההורי להתפתחות ילדים. דונלד ויניקוט היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי שעבד רבות עם ילדים ואמהותיהן. אריק אריקסון היה פסיכואנליטיקאי אמריקאי שפיתח תיאוריה של שלבים של ההתפתחות לאורך כל מעגל החיים. אריקסון הציב במרכז כל שלב מטלה התפתחותית שעל הילד ובהמשך המתבגר והמבוגר להשיג וכיצד הסביבה משפיעה על היכולת להשיג מטלה זו או להיכשל בכך. אוטונומיה ויוזמה אישית הן שתיים מהמטלות ההתפתחותיות שאריקסון מתייחס אליהן. אתאר כיצד היכולת לפתח אוטונומיה ויוזמה אישית מבוססת על האפשרות של הילד לביטוי של העצמי האמיתי שלו על מצע של סביבה המאפשרת לו לממש את יכולותיו הייחודיות.

כמו כן נראה כיצד התנועה בקשר שבין התינוק והילד להוריו, מאחדותיות לנפרדות במרחב הביניים יוצרת אפשרויות לחיים של יצירתיות, ספונטניות, יוזמה ותחושות חיות וממשות. 

ההתחלה היא יחידה אחדותית אחת, אם-תינוק. המתבונן מן החוץ יראה שתי ישויות נפרדות – אם ותינוק, אך עבור האם ובוודאי עבור התינוק הם אחד. לכאורה הרמוניה ולמעשה תנועה בלתי פוסקת בין רגיעה לסערה גדולה.

שניהם, אם ותינוק, חיים ״בזמן תינוק״ כפי שאומר אוגדן. התינוק אינו ער לכך שיש שם מישהו, לרוב מישהי, שעובד קשה מאד על מנת לקיים את החיים בזמן תינוק, להתאים את המציאות לחלוטין לצרכיו תוך ויתור על זמן המבוגר שלה. אותה מישהי היא פעמים רבות בודדה מאד, כשכל ציפיותיה מעצמה וציפיות הסביבה ממנה עמוסות על כתפיה. היא נושאת עליה את האחריות הגדולה כל כך לשלומו והתפתחותו של תינוקה ואת התקווה שיהיה מאושר.

התינוק האנושי מגיע לעולם עם הקונסטיטוציה שלו, כלומר עם מכלול התכונות המולדות של שילוב התורשה של הוריו. אך על מנת להביא את הקונסטיטוציה והפוטנציאל המולד שלו לידי ביטוי הוא זקוק למצע מותאם. ויניקוט קרא למצע הזה סביבה מאפשרת – facilitaing envoironment – כלומר סביבה שתאפשר לתינוק לגדול ולהתפתח בהתאם לפוטנציאלים המולדים שלו. אין לתינוק כל יכולת להתקיים ללא הנוכחות של סביבה זו.

בתחילה התינוק זקוק להיענות כמעט מושלמת לצרכיו. הוא זקוק למעטפת של ידי אביו ואימו, להזנה ולהרגעה. בזמן מצוקה הוא זקוק להם באופן מיידי.

בהדרגה נוצר מרווח ביחידה הזו. יהיו רגעים שהתינוק יתעורר, יבכה ויהיה זקוק לאם הממשית ולזרועותיה המחבקות באופן מיידי. אך יהיו רגעים אחרים בהם התינוק יתעורר, יביט סביבו בסקרנות ויתעניין בעולם כשהאם אינה לידו. בהדרגה יתחיל להרגיש את כאב הרעב בבטנו ויתחיל להשמיע קולות של חוסר שביעות רצון. ברגעים כאלו לעיתים תוכל האם לדבר אליו, להגיד לו שהיא כבר מגיעה וקולה ירגיע אותו לשניות ספורות לפני שיצטרך את אימו, את זרועותיה ואת החלב שלה.

מה קורה במרווח הזה בין התעוררות הצורך של התינוק לבין ההיענות לצורך?

את המרווח שנוצר ממלאים התינוק ואימו במשהו שאינו מציאות קונקרטית, אין זה חיבוק ממשי ואין זה חלב ממשי. מתחילות להיווצר מחוות הדדיות ביניהם. האם תדבר אל תינוקה והוא יביט בה ויחייך, היא תחייך חזרה. הוא ישמיע קולות והיא תחזור עליהם. 

המרחב הזה אינו בעולם הפנימי של התינוק והאם וגם אינו המציאות הממשית כמו הגוף הממשי שלהם, החלב הממשי והחיבוק הממשי. הוא בין לבין – בין האם לתינוק, בין העולם הפנימי לעולם הממשי.

במרחב הזה מתאפשר משהו אחר. ביון אומר שבחלל, בהיעדר נוצרת הנפש. התינוק מתחיל לדמיין את מה שיכול להיות ואת מה שהיה בחלל הזה. אם החלל אינו גדול מדי או מתמשך מדי הוא מדמיין את מה שהוא זקוק לו, את ידיה של האם, את החלב שלה, את חום גופה. ובמקום שהוא מדמיין את מה שהוא צריך האם מציבה את עצמה. וכך המציאות תואמת את מה שהתינוק זקוק לו. וכך נוצר פרדוקס, כדבריו של ויניקוט, האם התינוק יצר את המציאות או מצא אותה. הפרדוקס מתאפשר רק משום שהאם נענית לצרכיו של התינוק ומציבה במקום של הצורך את מה שהתינוק דמיין ואת מה שהתינוק צריך. ויניקוט אומר: אף פעם לא נאתגר את התינוק ונשאל אותו האם הוא יצר את החלב או מצא אותו, האם יצר את אמא או מצא אותה.

מדוע זה כל כך חשוב? המציאות שנכנסת אט אט נחווית כמציאות שהתינוק יצר ולא כמציאות שנכפתה עליו מבחוץ. היא ספוגה בצרכים שלו, בדמיון שלו, במי שהוא.

ראינו כיצד מתחיל להיפתח מרווח ומרחב בין האם לבין התינוק ומתחילה תנועה בין יחידה אחדותית לבין נפרדות בין התינוק לאם. למרחב הזה קרא ויניקוט מרחב הביניים.  מה הוא בעצם מרחב הביניים?

מרחב הביניים נמצא בין העולם הפנימי שלנו לבין העולם החיצוני. העולם הפנימי הוא אותו עולם אישי ופרטי בו שוכנים רגשותינו, חלומותינו והזכרונות שלנו, ועולם זה סמוי מהעין. העולם החיצוני הוא העולם הממשי הנראה לעין, בו נמצאים דברים גשמיים כמו בתים, עצים, חיות וגם הגוף הגשמי הממשי שלנו. מרחב הביניים כשמו כן הוא, מתקיים בין שני העולמות הללו. זהו המרחב בו אנו יכולים לבטא את עולמנו הפנימי באופנים שונים. דיבור וציור, ריקוד, מוזיקה ומשחק – כולם ביטויים המתקיימים במרחב הביניים. גם אם לחלקם יש נוכחות ממשית בעולם, למשל ציורים, פסלים וספרים, הם מבטאים את עולמו הפנימי של היוצר והתגובה להם תלויה בעולמו הפנימי של הזולת המתבונן והקורא. אנשים שונים יגיבו אחרת לאותו סרט, ספר או ציור בהתאם לאישיותם ולעולמם הפנימי. 

ויניקוט קורא למרחב הביניים גם המרחב הפוטנציאלי. אפשר לחשוב על כך שזה הוא מרחב פתוח שמאפשר ביטויים שונים והוא בגדר פוטנציאל לכל מה שיתממש בו.

ויניקוט סבור שמרחב הביניים הוא המרחב בו אנו חיים באמת. במרחב הביניים יש לנו הזדמנות ואפשרות לבטא את עצמנו, את העצמי האמיתי שלנו, באופן חי, יצירתי וספונטני. בעוד המציאות החיצונית היא יציבה יחסית ועולמנו הפנימי משתנה באופן איטי מאד, הרי שמרחב הביניים מצוי בתנועה מתמדת ומאפשר לנו להיות יצירתיים ולחוש שאנו חיים בעולם עם חיות ושמחת חיים.

כשילד מרגיש כל מיני רגשות, במיוחד רגשות קשים, למשל כעס, איננו רוצים שיבטא את כעסו באופן מעשי, ירביץ וישבור. מצד שני גם לא רצוי שרגשותיו יישארו כלואים בתוכו, בעולמו הפנימי. הכעס המצטבר עלול לקבל ביטוי בצורה של מתח, סימפטומים גופניים והתנהגות חסרת שקט. מרחב הביניים מאפשר לילד לבטא את הכעס באופנים אחרים: בדיבור, במשחק וכן, גם בקללות. ביטויי הכעס לעיתים אינם נוחים לנו כמו כשהילד אומר לנו: אני לא אוהב אותך, את אמא רעה. אין זה פשוט לשמוע אך אם נזכור שזו הדרך היחידה שאפשרית לילד לביטוי הכעס שלו אולי נוכל לשאת זאת. הילדים תלויים לגמרי בהוריהם ובמבוגרים שסביבם, ההורים קובעים עבורם מתי יקומו בבוקר, מתי ייפרדו מהם וילכו לגן או לבית הספר ומתי יפגשו אותם שוב. הילדים נאלצים להתאים את עצמם לדרישות הסביבה. החופש שכן מתאפשר להם הוא החופש להרגיש ולבטא את רגשותיהם כלפי דרישות הסביבה. הילד רוצה לצאת עכשיו לשחק בחוץ והדבר אינו מתאים לסדר היום של הגן. ברור שהגננת לא תאפשר לו לצאת אך ייתכן שתוכל לאפשר לו לכעוס עליה וגם תבין את הכעס.

כדאי גם לזכור שהילד קטן ותלוי בנו לחלוטין והוא לא באמת לא אוהב את אימו. בהמשך, לאחר שיבטא את הכעס, תחושותיו ישתנו. לכן כל כך חשוב כיצד אנו כהורים וכאנשי חינוך, מפרשים את הביטויים במרחב הביניים, האם כביטוי ממשי אמיתי או כצורת ביטוי של רגשות שהם בתנועה מתמדת.

מרחב הביניים מאפשר גם לווסת את הקירבה והמרחק בין הילד להורה.

ברצוני להזכיר דוגמה מוכרת מאד לפעילות במרחב הביניים והיא הקראת סיפורים .

כאשר הורה מקריא לילדו סיפור, שניהם יושבים קרובים זה לזה, ההורה מחבק את הילד והילד נשען עליו. עם זאת, שניהם לא עסוקים זה בזה אלא בסיפור. יש ביניהם קרבה גדולה אך גם מרחב. הקראת סיפורים היא פעילות משחקית ללא מטרה מוגדרת שמביאה הנאה גדולה. ההורה והילד נכנסים לאיזור קסום של אגדות, פנטזיה ודמיון. נוצר משהו אחר, כמו ישות חדשה שעוטפת אתם והם נמצאים בתוכה בריקוד משותף של ביחד ולחוד. המצב הזה מאפשר להורה ולילד להיות יחד ללא מאבקים לגבי דרגת הקרבה והמרחק. קיום המרחב ביניהם מאפשר קרבה ללא הסכנה של חזרה לתלות ינקותית וללא חרדת פרידה.

המשך יבוא…