לאחר שדיברתי על מרחב הביניים, על ה BEING וה DOING , הדחפים והמצע הסביבתי שמאפשר ביטויים של העצמי האמיתי ביציאתו של הילד לעולם, ברצוני להתייחס לעוד גורם משמעותי בסביבה של הילד שמשפיע על יכולתו לצאת לעולם עם עוצמה ויוזמה. מדובר בפונקציה הורית פחות מוכרת שויניקוט מתייחס אליה ונקראת השימוש באובייקט.
בספר ״העריסה של פו״ קראתי לפונקציה זו ״היכולת לשרוד״ (עמ׳ 56) והתייחסתי אליה בקצרה.
מה הן הפונקציות ההוריות המוכרות יותר שהורים ממלאים עבור ילדיהם?
החזקה – החזקת הילד בידיהם העוטפות של ההורים תוך הגנה מחדירות מהסביבה והחזקת הילד במחשבות ההורה.
מירורינג – מתן תוקף לרגשות ולתחושות של הילד.
הכלה – עיכול העוצמות הרגשיות והדחפיות של הילד בתוך נפשו של ההורה והחזרתן בצורה מווסתת.
והשימוש באובייקט – ויניקוט מדבר על פונקציה הורית שנקראת השימוש באובייקט, THE USE OF THE OBJECT ונוגעת לקשר בין התינוק ואחר כך הפעוט והילד הגדול יותר לבין ההורה והמציאות.
פונקציה זו קשורה למימד העשות, או הדחפים.
פרויד דיבר על כך שהמפגש עם המציאות מעורר תסכול גם לילדים וגם למבוגרים מאחר והמציאות מציבה לפנינו את מה שאיננו יכולים לקבל או להשיג ודורשת מאיתנו להתפשר או לחכות למה שאנחנו רוצים. לדוגמה, כאשר ההורה חוזר מהעבודה ומרגיש שהוא חייב כוס קפה ומנוחה וילדו בא אליו עם דרישות להכין לו אוכל, לשחק איתו או כל דבר אחר, עם כל אהבתו לילדו, ההורה ירגיש באותו רגע כעס, תסכול וחוסר סבלנות כלפי ילדו. ההורה יצטרך להשהות את צרכיו או שיצליח לגרום לילדו להשהות את צרכיו שלו ולאפשר להורה את המנוחה לה הוא זקוק.
ויניקוט מביט על הקשר עם המציאות באופן נוסף, לו הוא קורא השימוש באובייקט.
כל ילד מבטא בתהליך הגדילה שלו כוח ותוקפנות. כבר כתינוק הוא לפעמים נושך את השד, מושך לאמא בשערות או מפיל את המשקפיים של אבא. בהמשך, הוא מבטא את רצונו בדרכים שונות כמו דחיפת הוריו כדי להתרחק מהם או לקיחה בכוח של הצעצועים של אחיו. ועוד בהמשך, כשאמא מסרבת לבקשותיו הוא עשוי להגיד לה: ״את אמא רעה, אני לא אוהב אותך.״ ובגיל ההתבגרות הוא פשוט יטרוק את דלת חדרו ויסתגר בתוכו.
מה קורה להורה במצב זה? לעיתים ההורה יעלב ויכעס. אך השאלה מה יעשה בהמשך?
ולדוגמה מספרות ילדים שבוודאי מוכרת לכם:
״בלילה בו לבש מקס את חליפת הזאב שלו ועשה צרות ממין אחד וממין אחר – קראה לו אמא שלו ״יצור-פרא!״ ומקס אמר: ״אנ׳יאכל אותך!״
ואז היא שלחה אותו לישון בלי שום ארוחת ערב.
אמא של מקס כל כך כעסה עליו שנקמה בו ושלחה אותו לישון בלי ארוחת ערב.
במסע של מקס אל ארץ יצורי הפרא, מסתבר שלרצות לאכול מישהו, כפי שמקס אמר לאימו, זה בכלל לאהוב אותו:
״ יצורי הפרא יללו: ״אוי, בבקשה, אל תלך – מתחשק לנו לאכול אותך – כל כך אנחנו אוהבים אותך״. וזה כמובן מזכיר את אימפולס האהבה הפרימיטיבית של ויניקוט שאינו מתוך זדון ורצון להרוס.
כשמקס חוזר מהמסע לארץ יצורי הפרא אל החדר הפרטי שלו הוא מוצא את ארוחת הערב שלו מחכה לו ו ״היא היתה עוד חמה.״
כלומר לאחר הכעס שלה, אמא של מקס התאוששה וחזרה להיות אם מזינה ולא נקמנית.
וזו בדיוק המשמעות של השימוש באובייקט.
כשהילד משתולל או מדבר לא יפה אל ההורה או הגננת יש לו צורך לראות שלא הרס את המבוגר. יש לו צורך לראות שהדחפים שלו לא הרסו את המבוגר המטפל בכמה מובנים:
במובן הפיזי, שהוא ממשיך להתקיים, וגם במובן הנפשי, שהוא ממשיך להיות דמות מיטיבה, מזינה ומגינה עבור הילד. גם אם המבוגר קורס לרגע לזעם ונקמה כמו אימו של מקס, חשוב שהילד והמתבגר ייווכח שלא הרס אותו.
מדוע זה חשוב ואיך זה קשור לקבלת המציאות?
לכל ילד יש פנטזיות תוקפניות כלפי ההורה, הוא כועס על ההורה, זועם עליו ולפעמים גם מפנטז שההורה ימות והילד ישתחרר ממנו. כמובן שאלו רק פנטזיות ואין כוונתו של הילד שדברים אלו יתממשו במציאות. אך הוא בהחלט מפחד שהפנטזיות שלו יתממשו, שדמיונות ומחשבות יכולים להתממש במציאות.
גם בבגרות כאשר אנשים פוגעים בנו, גם אנשים קרובים, אנחנו זועמים עליהם ולעיתים גם מאחלים להם בתוכנו מיני מינים של אסונות וסבל.. וגם בבגרות אנחנו מפחדים שמחשבות עלולות להתממש.
כאשר הילד קולט ששום דבר רע לא קורה להורה והוא ממשיך להיות הורה מיטיב עבורו גם אם כעס ונקם לרגע, הילד מבין שפנטזיות לא מתממשות. לאורך זמן, כששוב ושוב אירועים כאלו חוזרים על עצמם וההורה שורד, מתפתחת אצל הילד יכולת ההבחנה בין דמיון למציאות, בין העולם הפנימי לעולם המציאותי. הוא מבין באופן עמוק שהמחשבות והמשאלות שלו לא מתממשות במציאות. הדבר נותן חופש נפשי לדמיין, לפנטז ולתכנן גם דברים טובים. ניתן להבין מכך איזו השפעה נפשית הרסנית יש למות הורה בגיל צעיר, לא רק ברובד הברור של אובדן האדם שאוהב את הילד ללא תנאי ואובדן השמירה וההגנה שלו, אלא גם בצמצום החופש לדמיין ולפנטז. לכל ילד בכל גיל יש גם פנטזיות תוקפניות כלפי ההורה וכשההורה נפטר הילד תמיד ירגיש אשם במותו. כך גם כמובן בגילאים מבוגרים יותר.
הפונקציה הזו של השימוש באובייקט אף פעם אינה מושגת באופן מלא. אבל, להשגתה אפילו החלקית יש השפעה עצומה על היכולת של המבוגר גם לדמיין, לפנטז ולהיות יצירתי, גם לצאת לעולם עם יוזמה וכוח וגם לעמוד על שלו מול דמויות סמכות בלי לחשוש שינקמו בו.
ילדים שחוו את השימוש באובייקט בצורה טובה הם יותר תוקפניים. הכוונה כאן היא לתוקפנות שמשרתת את הגדילה של הילד ומאפשרת לו להתרחק מההורים ולא להרסנות. הם יפחדו פחות לבטא את הכוחות שלהם מה שעלול להפוך אותם לילדים שיותר קשה לטפל בהם ולהתמודד איתם ביומיום. עם זאת, אלו בדיוק הילדים שיתמידו ויתמודדו עם מכשולים בדרך להשגת מטרותיהם, אלו המתבגרים שלא יוותרו לעצמם ולא יתייאשו ואלו המבוגרים שיעמדו על שלהם ולא יחששו לבטא יוזמה, רעיונות חדשים וביקורת כלפי הממונים עליהם.
אך אלו שלא חוו בצורה טובה את השימוש באובייקט, יפחדו שכאשר הם מבטאים את רצונותיהם את רעיונותיהם ואת הביקורת שלהם, המנהל שלהם ינקום בהם ולא יאהב אותם.
בחלק הרביעי והאחרון של הרצאה זו אתאר כיצד מתבטא מרחב הביניים בשלבים השונים וכיצד הוא מאפשר קשר חי וגמיש בין ההורים לילדיהם. אתייחס לאופנים בהם מרחב הביניים מאפשר את הביטויים של העצמי האמיתי ומהווה איזור שמאפשר מפגש שמווסת עוצמות רגשיות בין ההורים לילדים.