פעמים רבות אנו שומעים כהורים את ההמלצה: ״תדבר עם הילד.״ למה הכוונה ומה אנחנו שומעים בהמלצה הזו?
לדבר עם הילד נתפס הרבה פעמים כאומר שאני כהורה אמור להגיד משהו לילד. אם הילד לא מכין שיעורים, אני כהורה אמור להגיד לו שהוא חייב להכין שיעורים ולהסביר לו מדוע.
במידה ואני חושב שהילד נמצא יותר מדי זמן במסכים, אני אמור להגביל אותו ולהגיד לו כמה זמן מותר לו להיות בנייד או במחשב.
אבל אולי להמלצה הזו יש משמעות נוספת?
אני מציעה לשקול שלדבר עם הילד, פירושו לקיים עם הילד דיאלוג, שיחה בין שניים, בין ההורה ובין הילד. ויותר מזה, לדבר עם הילד פירושו קודם כל להקשיב לילד ולהבין איך הוא רואה את הדברים. ייתכן שדיאלוג כזה יהיה פורה יותר מאשר פשוט להגיד לילד דברים. מדוע?
כפי שלנו יש מחשבות על כל מיני דברים ורגשות כלפי מה שקורה וכלפי אנשים בסביבתנו, כך גם לילד. לילד יש נפש פעילה שקולטת את מה שקורה סביבו ומפרשת בהתאם לגילו, לשלב ההתפתחותי שהוא נמצא בו , התהליכים שמתרחשים בנפשו, הניסיון שצבר עד עתה, הדברים ששמע מאיתנו ומאחרים ועוד ועוד. כל המתרחש בנפשו של הילד ישפיע על האופן שבו הילד יקשיב לנו ולכן על מנת שהדיאלוג יהיה פורה יותר כדאי שנכיר את נפשו וזאת נוכל לעשות רק על ידי הקשבה.
סיבה נוספת היא שההקשבה לדבריו של הילד חשובה מאד לבנייה של הנפש שלו ולדימוי העצמי שלו. בספרי ״העריסה של פו״, דיברתי על פונקציות הוריות שהילד זקוק להן על מנת שנפשו תתפתח. ההקשבה של ההורה לילד משדרת לילד שדבריו חשובים, שיש להם ערך ושההורה, האדם החשוב ביותר לילד, מתעניין בהם ולוקח אותם בחשבון. כך הילד מרגיש שיש לדברים שלו, ולמי שהוא ערך. ההקשבה גם נותנת תוקף וקיום נפשי למחשבות של הילד ונפשו מתרחבת.
סיבה נוספת לחשיבות הדיאלוג היא היכולת להגיע לרעיונות ופתרונות שאינם אפשריים במונולוג,
רעיונות שלא ההורה לבד ולא הילד לבד היו יכולים להגיע אליהם.
לדוגמה, אחת הבעיות הנפוצות שהורים מתמודדים איתה היום היא נושא המסכים. הילדים נמצאים זמן רב במסכים וההורים רוצים להגביל אותם. לרוב ההורים מדברים בינם לבין עצמם ואז אומרים לילד כמה זמן מותר לו להיות במסך. יש אפשרות אחרת. לשבת עם הילד ולהגיד לו: אנחנו רוצים לדבר איתך על כך שאתה נמצא יותר מדי זמן במסכים. מה דעתך?״ הילד יכול להגיד שהוא לא נמצא יותר מדי אך סביר להניח שיגיד שנכון אבל משעמם לו. ההורים: ״ אז מה לדעתך כדאי לעשות?״ והילד יכול להציע הצעות, ההורים יכולים לדבר איתו על ההצעות ולחשוב עליהן יחד.
הרעיון הוא לא להחליט מייד בשיחה אחת, אלא להעלות את ההצעות, לחשוב עליהן ולדבר שוב אחרי כמה ימים. וכך ביחד לחשוב על אפשרויות ולראות איך מיישמים אותן. אם מחליטים על זמן מסויים שבו הילד עוזב את המסך, כדאי לחשוב יחד איך הילד עוצר, מי מזכיר לו, האם הוא יכול לשים תזכורת בפלאפון למשל. וגם מה יוכל לעשות במקום. כדי שהילד יהיה פחות זמן במסכים, הוא צריך אלטרנטיבה שדורשת לפחות בהתחלה השקעת זמן של ההורים. למשל לשחק ביחד משחק קופסה, ללכת יחד לגינה וכדומה.
רענן קולקה, פסיכואנליטיקאי ישראלי ידוע אומר: ״ההקשבה יוצרת את הדיבור.״
ההקשבה דורשת פניות נפשית וזמן. היא מחייבת אותנו לשמוע באמת מה הילד אומר, לחשוב על דבריו ולהרפות מהמחשבה של מה אנחנו רוצים לענות לו. ההקשבה דורשת מאיתנו להרפות מהמחשבות שלנו ולנסות להבין מה קורה בנפשו של הילד, איך הוא מבין את העולם ולא איך אנחנו רוצים שהוא יחשוב.
סוג כזה של שיחה מבוסס על שאלות ולא על אמירות חד משמעיות וחותכות. כוונתי לשאלות פתוחות כדוגמת: ״מה אתה חושב על זה?״ ״מה דעתך?״ לעומת שאלות סגורות כמו: ״אתה לא חושב שאתה יותר מדי זמן במסכים?״ ״אתה לא חושב שאתה מבזבז את הזמן שלך?״
שאלות סגורות מציבות מטרה וכיוון שאליו אנחנו רוצים שהילד יגיע במחשבה שלו. שאלות פתוחות מחייבות אותנו להקשבה אחרת. הקשבה שדורשת מאיתנו להיות סבלניים לאי וודאות ולאי ידיעה לאן השיחה תתפתח ומה תהיה התוצאה הסופית.
דיאלוג כזה הוא דיאלוג במרחב הביניים שמאפשר הפתעות, רעיונות לא צפויים ויצירתיות.
(ניתן לקרוא על מרחב הביניים באתר בכותרת ״הצצה קטנה״)