מאמר זה יעסוק בלחצים שמופעלים על ההורים בימים אלו, בציפיות ובאכזבות שלהם מעצמם ומילדיהם וגם במה ניתן לעשות.
מה קורה להורים בימים אלו?
הורים רבים נמצאים במצוקה בימים אלו. גם בשיגרה ההורות היא מאתגרת מאחר ומחייבת את ההורה לשים את עצמו בצד, להשעות את עצמו ואת צרכיו ולהיות מושקע בילדו. על אף שזה הילד שלו אותו הוא אוהב, אין זה פשוט.
במצבי קיצון כמו בימים אלו, ההורים נזרקים מהשיגרה שלהם ומהעוגנים שלהם למצב חדש ולא מוכר. השיגרה של ימי החול של הליכת הילדים למערכות החינוך, עבודה ומפגש אחרי הצהריים, ערב כבר איננה. אותם רגעים קטנים של לבד ופרטיות של ההורים נלקחו מהם. גם כל מערכות התמיכה נלקחו, אם אלו סבים מעורבים, אם אלו מפגשים של אחר הצהריים עם אמהות נוספות וילדיהן, אם אלו מפגשים עם חברות וחברים בבית קפה.
השינויים החיצוניים הכל כך גדולים האלו משפיעים על הנפש בלפחות שלושה תחומים:
התעוררות חוויות קשות וטראומות מהעבר
המצב הנוכחי של הקורונה הוא מצב של איום ואי וודאות גדולה. כל אדם מגיב לאיום של הקורונה מתוך מי שהוא ומתוך ההיסטוריה שלו. למה הכוונה מתוך מי שהוא? האדם הוא מכלול של הנטיות המולדות שלו, החוויות שלו לאורך השנים והקשרים המשמעותיים עם האנשים הקרובים לו. וכך, במצבי משבר, מתעוררות תחושות לא פשוטות מהעבר, כמו בדידות, כאבים, וחוויות קשות. הקשיים הנוכחיים מעלים טראומות מוקדמות יותר. האדם משקיע גם בלי לדעת, אנרגיה רבה בעיבוד התחושות והזכרונות שצפים ועולים. העבודה הנפשית הזו שואבת אנרגיה ויוצרת מצבים של חוסר כוחות, חוסר סבלנות, דכדוך ולעיתים חרדה בשל התחושות הקשות שעולות. נוצר בלבול בין ההווה על האיומים שלו לבין העבר ומי שכל אחד היה בעבר.
התעוררות היחסים המוקדמים עם ההורים
הקשר עם הילדים מעורר בהורים חוויות מוקדמות שלהם כילדים להוריהם שלהם. במהלך ההתפתחות של הילד, הוא מפנים את החוויות וההתנסויות הרבות שלו עם הוריו. נוצרת בתוכו כעין גלופה או תמונה פנימית שכוללת את עצמו, את הוריו ואת היחסים איתם. תמונה פנימית זו היא כעין דפוס של יחסים שמשפיע לאורך חיינו על הקשרים שניצור עם האנשים הקרובים לנו. וכך, בקשר עם ילדו, ההורה הוא לא רק ההורה שהוא היום אלא גם ההורה שהיה לו. ובאופן אפילו יותר מסובך, בקשר עם הילד, ההורה לעיתים הוא הילד שהוא היה והילד שלו מייצג את הוריו. ולכן לעיתים יש התעוררות של צרכים מוקדמים של ההורה מהעבר, צרכים שמטבע הדברים לא נענו במלואם, וכן קונפליקטים מוקדמים וסערות רגשיות.
מאחר ובתקופה זו, ההורים נמצאים שעות רבות עם ילדיהם, התעוררות החוויות המוקדמות האלו היא עוצמתית ביותר. כמו כן, מאחר והילדים מפנים את הצרכים שלהם להורים בלבד (אין סבים ואנשי חינוך שיוכלו להיענות לצרכי הילדים בנוסף להוריהם), העומס על נפשם של ההורים הוא גדול בהרבה מאשר בשיגרה הרגילה. כשהצרכים המוקדמים של ההורים עצמם מתעוררים בעוצמה גם הם, הקושי להיענות לילדים גדול עוד יותר. העומס הרב והקושי להיענות לילדים, מעורר לעיתים גם זעם על הילדים בתחושה שהם ״תובעניים מדי.״
צמצום מרחב הביניים
אחד המימדים שמצטמצם ונסגר במצבים משבריים הוא מרחב הביניים. מרחב הביניים הוא אותו מרחב שנמצא בין העולם הפנימי למציאות הממשית. העולם הפנימי הוא מכלול הרגשות, המחשבות והתחושות שלנו. העולם הממשי הוא הדברים שנמצאים במציאות בצורה גולמית – עצים, בתים, אנשים, מכוניות. בין שני העולמות האלו נמצא מרחב שלישי חשוב ביותר שנקרא מרחב הביניים.
מרחב הביניים מאפשר לתת ביטוי לעולם הפנימי בלי שתהיינה תוצאות ממשיות במציאות.
למשל כשילד אומר לאביו: אני אוהב אותך, זה הוא ביטוי במרחב הביניים. אך גם כשהילד כועס ואומר לאימו: אני שונא אותך, זהו ביטוי במרחב הביניים. לא היינו רוצים שהילד יסגור את תחושותיו בעולמו הפנימי מאחר והדבר יעורר מתח וביטויים גופניים לא רצויים. אנחנו גם לא רוצים שהילד ישבור משהו במציאות או ירביץ. האפשרות היחידה שפתוחה לילד היא לבטא את תחושותיו במילים, במרחב הביניים.
מרחב הביניים מאפשר ביטויים של העולם הפנימי בעוד אופנים: משחק, יצירה, ריקוד, ציור וכתיבה.
אפשרויות ביטוי אלו שהיו יכולות להקל על ההורים ועל הילדים, פעמים רבות מצטמצמות במצב משברי. כשאנו בלחץ, אנו נוטים לשכוח את האפשרות היצירתית שיש לנו, גם בבגרותנו, לבטא את עצמנו במרחב הביניים. ובמיוחד עם ילדים אנחנו נוטים לשכוח שהם מדברים במרחב הביניים ולא במציאות. לעיתים נגיד להם: ״אל תדבר ככה, אתה פוגע באמא״ וכך ניקח מהילד את האפשרות לבטא את עצמו באופן שאינו הרסני.
בשל הלחץ הנפשי והחרדה, כל אמירה של הילד או של בן הזוג, עלולה להתפרש כפשוטה ללא הבנת הצורך בביטוי שהוא חולף ולא מכוון לפגוע.
דבר נוסף שמקשה מאד הן הציפיות מעצמי כהורה ושל הסביבה ממני.
עולה לעיתים פנטזיה שעכשיו כשיש יותר זמן, נהיה כולנו יחד, משפחה קרובה ומאושרת.
ההורות מהווה מרכיב חשוב מאד בדימוי העצמי ובערך העצמי שלנו כהורים ולכן יש הרבה פעמים משאלה, לא רק בזמן משברי, להיות הורים ומשפחה נפלאים.
גם מסביבנו כותבים אנשים על ההזדמנות שנפלה בחלקם להיות יותר זמן עם הילדים.
אך זה לא תמיד כך.
סיר הלחץ שנוצר בתוך המשפחה, החרדה ואי הוודאות שתיארתי, חרדות כלכליות, הצפה של חוויות קשות מהעבר, כל אלו מקשים על ההורים להיות פנויים רגשית לילדיהם. ההורים נמצאים בחרדה ומצופה מהם והם מצפים מעצמם להרגיע את הילדים ולהיות הורים למופת.
הילדים גם הם איבדו את השיגרה.
חיי השיגרה והמסגרות שהילדים הולכים אליהן ביום יום, מהווים מסגרת מוכרת, צפויה ומחזיקה.
הילדים, מצד אחד איבדו את המסגרת והשיגרה המחזיקות, ומצד שני חודרים לחייהם איומים לא מוכרים ולא ברורים. הם שומעים את הדיבורים על מתים, הדבקה, סגר, זהירות ממגע ומנסים לתת משמעות שהיא משמעות אישית מתוך מי שהם. פעמים רבות בשל גילם הצעיר אין להם יכולת להבין האם מדובר במשהו ממשי שיקרה לכולנו מחר או במשהו שאולי יקרה ולא לכולם. כל ילד מדמיין את הקורונה בהתאם לגילו, לעולמו הפנימי ולהתנסויותיו (כמו ההורים אך מנקודת מבט ילדית ואגוצנטרית יותר). הם חרדים לאבד את הסבים ולעיתים גם את הוריהם ולכן הרבה פעמים נצמדים להורים.
ההצפה של התחושות מהעבר ומתוך העולם הפנימי עם האיומים מבחוץ הם פעמים רבות מעבר למה שההורה יכול לעכל ולשאת. במצבים אלו, העודפות וההצפה מעלים חרדה ומתבטאים בפעולה: התפרצויות כעס, בכי, עלבון, פגיעות. אלו מצבים בהם ההורה עלול להתפרץ על ילדיו ועל בן זוגו.
ודווקא במצב זה על ההורים להיות פנויים רגשית ופיזית לילדיהם שעות רבות.
מכאן שהתמונה של משפחה רגועה ושמחה אינה ריאלית.
במצב הזה הורים מתאכזבים מעצמם ומילדיהם. הדכדוך והאכזבה עלולים להביא לנקודת מבט שלילית ולראייה שחורה של ההורים את עצמם, את בן זוגם ואת משפחתם. ראייה זו קשורה במצבים אלו לא למציאות, אלא לדברים הקשים שעולים מהעבר ולדכדוך.
מה ניתן לעשות?
קודם כל לשים לב למה קורה מבחינה נפשית. לשים לב לדכדוך, לחרדה ולזכרונות שעולים.
להבין שהדכדוך לא קשור לא לילדים ולא למשפחה, אלא למשהו שמתעורר בנפש.
לזכור שבמצב הזה הדברים נראים יותר קיצוניים ממה שהם באמת ושהמצב הזה יעבור. גם הדכדוך יעבור, גם הסגר יעבור וגם נקודת המבט השלילית על המשפחה ועל עצמי כהורה תשתנה.
דבר שני, לא להישאר לבד עם הדברים. לבדוק אם אפשר לשתף מישהו, בן זוג, חבר, חברה.
יש חשיבות גדולה למערכות תמיכה בזמן הזה. מובן שבן הזוג הוא הבחירה הראשונה אך במצבי לחץ כאלו לעיתים גם הזוגיות עוברת טלטלה.
חשוב למצוא מישהו שאינו ביקורתי ואינו מספר כמה הכל ורוד אצלו ובמשפחתו עם הילדים, כדי לדבר איתו על הקשיים. כפי שהילד זקוק לבטא את עצמו במרחב הביניים, כך גם ההורים.
דבר נוסף, להוריד עומס.
חשוב לשתף את הילדים במטלות של הבית. חשוב שההורים לא יהפכו למשרתים של הילדים. כדאי לעשות שיחה עם הילדים על המצב, לשמוע את הילדים ולחלק משימות ומטלות. כך גם הילדים ירגישו שיש להם אחריות וחלק במה שקורה. שימו לב שלדבר עם הילדים אין פירושו להגיד להם דברים, אלא להקשיב להם – איך הם מבינים את המצב, ממה הם מפחדים וגם במה יוכלו לעזור.
כדאי לנסות לבנות סדר יום מסוים, במיוחד עם ילדים קטנים, אך להתייעץ עם הילדים ולבנות איתם את סדר היום ומה היו רוצים לעשות. אם אפשר, לא לצפות שמתבגרים ואפילו ילדי בית ספר יסודי ישתפו פעולה עם סדר יום שכזה.
חשוב להוריד ציפיות מעצמי כהורה ומהמשפחה. יהיו שעות שהילדים יהיו במסכים מעבר למה שהיינו רוצים, לא תמיד הם ירצו לשחק במשחקים שאנו מציעים להם ויהיו ריבים וכעסים.
חשוב שההורה יקח זמן לעצמו. לסגור את הדלת לרבע שעה או לצאת למרפסת. לצאת לטיול קטן מסביב לבית. אם ניתן, חשוב לקחת גם זמן לזוג, גם אם לזמן קצר. לשמוע מה עובר על בן זוגי ומה עובר עלי. ניתן אולי להיעזר בסבים דרך הזום כדי למצוא זמן שבני הזוג נמצאים יחד בלי הילדים.
חשוב שלזכור שילדים יכולים להטריף, במיוחד כשאנחנו מדוכדכים, חסרי אנרגיה ובלחץ. כשאני מרגיש שאני כועס, משתגע, רוצה לצעוק עליהם, מומלץ לנתק מגע, לזוז משם.
במצב של דכדוך ומצב רוח ירוד, במצב של לחץ, יש הרבה פחות סבלנות והרבה חוסר שקט.
לכן כמה שאפשר כדאי לא להוציא את הכעס על הילדים ואם אפשר גם לא על בן הזוג אלא לזוז הצידה.