זעם הורי

בשל הסגר הנוסף שהחל בארץ, בעקבותיו הורים רבים ישהו שוב עם ילדיהם שעות ארוכות בבית, אני לוקחת פסק זמן מהמאמרים על גיל ההתבגרות וכותבת על זעם הורי, תופעה כואבת ונפוצה הרבה יותר ממה שרובנו מוכנים להודות.

לפני מספר שבועות פורסם בעתון הארץ מאמר בשם ״זעם אמהי״. המאמר תיאר מצבים בהם אמהות מאבדות שליטה על עצמן, לעיתים בעקבות משהו קטן ולכאורה לא משמעותי שילדן עשה, והן צועקות, צורחות ולעיתים אף מכות אותו. הסיבות שנמנו בכתבה היו שחיקה ועייפות לאורך זמן מכך שהאמהות נמצאות שעות ארוכות עם הילדים וכן כעסים שהצטברו אצלן שלא מצאו אפיק ביטוי מתאים. אחד הקשיים שהוזכרו היה שהאבות לא היו מספיק נוכחים ושותפים בטיפול בילדים בשל עבודתם.

הסיבות שהוזכרו בכתבה הן בהחלט נכונות אך ברצוני להרחיב על התופעה ועל הסיבות לה. כמו כן, הזעם אינו נחלת האמהות בלבד ולכן כותרת המאמר היא ״זעם הורי.״

מה הוא הזעם ומה ההבדל בינו לבין כעס? עוצמתו של הכעס פחותה מזו של הזעם ומקורותיו שונים.הזעם נובע מפגיעה בערך העצמי, מעלבון ותחושות נחיתות ולכן לא ניתן להשוות את עוצמתו לזו של הכעס. בעקבות העלבון והפגיעה בערך העצמי האדם שזועם מאבד שליטה על עצמו וכמו שאומרים ״לא רואה בעיניים.״ הכעס הוא תופעה לרוב שטחית יותר ללא המשמעויות העמוקות של הזעם. הוא יכול לנבוע ממצבים של עייפות, רעב, חוסר סבלנות.

הזעם מקורו בפגיעות בערך העצמי שילדים חווים מהוריהם ובהמשך מהסביבה. הורים לעיתים לא מודעים עד כמה הערות שנראות להם פעוטות ואפילו מצחיקות פוגעות בערך העצמי של ילדם. הורים מצפים שילדם יעשה כל מה שהם מבקשים ממנו. ככל שהילד גדל הוא מבטא יותר ויותר התנגדות ועמידה על שלו שדורשת מההורים הרבה גמישות על מנת לא להכניע את הילד אלא גם לתת מקום לרצון שלו וגם להביא אותו לעמוד בגבולות המציאות. 

אנו נפגשים עם דברים אלו יום יום: הילד לא רוצה לצחצח שיניים (גיל שנתיים), לא רוצה ללכת לישון (גיל שלוש), לא רוצה ללכת להתקלח (גיל חמש) לא רוצה לאכול את מה שהכנו, לא רוצה לעזוב את הטלוויזיה ולעשות שיעורי בית ועוד ועוד.בספר ״העריסה של פו״ הרחבתי על מצבים אלו, על החשיבות של נתינת תוקף ומקום לרצון של הילד וכיצד ניתן גם לתת מקום לרצון של הילד וגם לעזור לו לעמוד בדרישות.

אבל לעיתים ה״לא רוצה״ של הילד, מעורר בהורה זעם כמעט מטורף. ברובד גלוי ניתן לתלות זאת בכך שההורה עייף, עבר עליו יום עמוס ומלחיץ וכבר אין לו כוח להתמודד עם עוד ״לא״ של הילד. הוא רוצה לסיים כבר עם ה״מקלחות, אוכל והליכה לישון״ של ילדו. 

אך יש לכך עוד רובד. חלק גדול של הזעם מקורו (כמובן, למי שכבר מכיר את כתיבתי) ביחסיו של ההורה עם הוריו שלו. ייתכן, שכשההורה היה ילד והביע התנגדות לדרישות הוריו, הוריו שלו לא התייחסו בכבוד ולא נתנו תוקף לתחושותיו ואולי אף הגיבו בבדיחות הדעת, ציניות וזלזול.

לדוגמה: ילד שעשה פיפי במכנסיים. האב בתגובה או מאבד שליטה וצורח עליו או לועג לו באמירה: איך ילד גדול כמוך עדיין עושה במכנסיים. הילד חש מושפל וחשוף בבושתו. כשילד זה יגדל כל מצב שיעורר אצלו תחושות של השפלה ובושה יעורר את הזעם שלא התבטא בילדותו. למשל, האב לוקח את ילדו לקניון והילד בתגובה לסירוב לקנות לו משהו, זורק את עצמו על הרצפה וצורח. ייתכן שהאב ירגיש במצב זה שהוא חשוף בחוסר האונים שלו כלפי ילדו והזעם יעלה בו. את הזעם שלא יכול היה לבטא כלפי אביו, יבטא עכשיו כלפי בנו. או שבנו המתבגר צוחק עליו שהוא לא מבין במחשבים. אותה תחושה של השפלה ובושה עלולה להתעורר בו ולהתבטא בזעם בלתי נשלט כלפי בנו.

דוגמה נוספת: ילד משאיר את בגדיו המלוכלכים בסלון. שוב ושוב אימו מבקשת ממנו שיזרוק את הבגדים לכביסה והוא ממשיך בשלו.  בסופו של דבר אימו נטרפת וצורחת עליו. ניתן לשער שכשהאם מבקשת שוב ושוב מהילד שלא ישאיר את בגדיו בסלון והוא ממשיך לעשות זאת, היא חשה שהוא מתעלם ממנה ומזלזל בה. מצב זה עלול לעורר בה את המצבים בילדותה שאימה לא התייחסה אליה, לא הקשיבה למה שביקשה והיתה עסוקה בעצמה. הזעם שהתעורר בה ושאותו לא יכלה לבטא כלפי אימה מאחר והיתה תלויה בה, זעם זה מתעורר בה עכשיו כלפי הילד שלה. מאחר והזעם שלה ספוג בזעם כלפי אימה שלא יכלה לבטא, עוצמתו כפולה ומכופלת וכך הוא יוצא ללא שליטה על הילד שלה.

מקור נוסף לזעם הוא שהילד מהווה מראה לערך העצמי של ההורה והוא במידה מסויימת חלק מהעצמי שלו (דבר טבעי כמובן). כשהילד שלנו מצליח, אנו כהורים חשים מוצלחים והערך העצמי שלנו עולה. אך מה קורה כשהילד נכשל? מקבל ציונים נמוכים, לא מצליח במשחק כדורסל ואולי אפילו בוכה כשלא מצליח לקלוע לסל וכל האנשים עדים לחולשה של הילד שלנו? במצבים אלו, הערך העצמי שלנו מתערער והשאלה אם נוכל לשאת זאת. במידה וכן, נוכל להרגיע את הילד, לומר לו שאכן זה מאד מתסכל לא לקלוע או לקבל ציונים נמוכים ובהמשך הדברים ישתנו. אך אם הערעור בערך העצמי שלנו הוא גדול, אנו עלולים להרגיש בושה והשפלה בעצמנו ולזעום על הילד במקום להרגיע אותו.

אז מה עושים? קודם כל מודעות. כשמצבים אלו חוזרים על עצמם, כדאי לשאול את עצמנו מה קורה, אילו תחושות מתעוררות בנו אל מול ילדינו במצבים האלו עוד לפני הזעם. ואולי יעלו גם זכרונות. כדאי לדבר על כך עם חברה טובה שסומכים עליה שלא תשפוט אותנו ותבין, עם בן/בת הזוג אם זה אפשרי ועם כל אדם שאנו סומכים עליו. כשיש פתיחות בין בני הזוג על הנושא וקבלה, ניתן לסכם שברגע שהזעם מתחיל לעלות בנו, יהיה סימן מוסכם בינינו לבין בן/בת הזוג שפירושו התרחקות שלנו וכניסה שלו/שלה במקומנו. לעיתים כשמצבים אלו תכופים מאד, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי.