הסערה הגופנית והרגשית של המתבגרים והשפעתה על היחסים עם ההורים

במאמר הקודם דיברתי על המטלה ההתפתחותית של המתבגרים של התרחקות נפשית מההורים ופיתוח זהות אישית, תהליך שמתחיל בגיל ההתבגרות ונמשך עוד שנים לתוך שנות העשרים של הצעירים. דיברתי על הקושי בהתרחקות מההורים ובפיתוח עצמאות, כאשר כלפי חוץ המתבגרים עשויים להפגין ביטחון ואפילו דיבור בוטה ואילו בתוכם יש הרבה חששות וחוסר בטחון. דיברתי על כך שאל מול המשיכה לחזור חזרה לתלות בהורים יש את הדחף ההתפתחותי לצאת לעצמאות ולהתרחק.

את ההתרחקות מההורים והיציאה לעצמאות המתבגר ממתן על ידי התקרבות גדולה לבני הגיל. החבורות של בני הגיל מהוות קבוצת השתייכות אלטרנטיבית למשפחה וקבוצת תמיכה רגשית וחברתית. קבוצת בני הגיל היא גם קבוצת הזדהות – המתבגרים נוטים להיות דומים אחד לשני,לחקות אחד את השני ולמצוא תשובות בין בני הגיל.

הסגר של הקורונה לא איפשר למתבגרים את ההתפתחות הטבעית של התרחקות מההורים והתקרבות לבני הגיל. הם לא יכלו לצאת ולהיפגש עם בני הגיל, לבלות ביחד במסיבות ופעילויות פנאי אחרות. הם נאלצו להישאר בבית עם ההורים, במצב שהם משקיעים כוחות רבים בהתרחקות מהם. אני מזכירה שהשקעת הכוחות נובעת מהמשיכה חזרה לתלות בהורים, משיכה שהם נלחמים בה בכל כוחם. לכן היתה עלייה בריבים, בהסתגרות בחדר ובמצבי רוח של חוסר שביעות רצון ורגזנות. במידה ויהיו סגרים נוספים, חלקיים או מלאים, הדבר עלול לחזור על עצמו.

העולם הפנימי של המתבגר סוער באיזורים נוספים.

תהליך ההבשלה המינית כרוך בשינויים גופניים מרחיקי לכת. הגוף משתנה מיום ליום, מופיע שיער במקומות שלא היו קודם, החזה של הבת מתפתח, הקול של הבן הופך לקול גברי. השינויים הם אינטימיים מאד ויחד עם זה בחלקם גלויים מאד לעין. המתבגר לא מכיר את עצמו ובתוך כל הסערה הזו הוא ממשיך להתנהל בעולם. זו עוד סיבה מדוע הוא כל כך צריך את בני גילו שעוברים שינויים דומים וזקוק למרחק מההורים.

יש עלייה בדחפים. לדחפים, שבסיסם גופני, יש מרכיבים נפשיים ורגשיים. הדחפים נחווים פעמים רבות ככוחות עוצמתיים שעולים בתוך המתבגר והוא מתקשה לווסת אותם. הדחפים מעוררים סערה נפשית וגופנית עוצמתית.

את הדחפים מקובל לחלק למיניות ולתוקפנות. (ניתן לקרוא בהרחבה על הדחפים בספר ״העריסה של פו״ עמ׳ 21-23

ו 60-62).

את המיניות אנחנו רואים במשיכה לבני המין השני או לבני אותו מין. יש שלב של חיפוש והתנסויות הומוסקסואליות. הנער והנערה מחפשים את עצמם מבחינת הזהות המינית. את התוקפנות אנו רואים בכעסים ובריבים עם ההורים אך גם באלמנטים חיוביים של תחרות, חתירה למטרות ולהישגים והיכולת לא לוותר מול מכשולים.

לכן, באופן פרדוקסלי, בתוך הסערה הזו, המתבגרים זקוקים מאד להוריהם אך באופן אחר. הם זקוקים לנוכחות שקטה, לא חודרנית ( כמו:״מתי תסדר כבר את החדר?״) ויציבה.

הם זקוקים להורה שעומד במתקפות וממשיך להיות שם עבורם בתוך הסערה, הורה שההורות שלו כלפיהם לא נהרסת. הורה  שלא נעלב ואם נעלב לא מעליב בחזרה, והורה שממשיך לאהוב את המתבגר גם כשהוא קשה ומעצבן. מדובר בפונקציה הורית שנקראת ״היכולת לשרוד״ (הרחבה על יכולת זו ניתן לקרוא בספר ״העריסה של פו״ עמ׳ 56) 

המתבגרים בתוך הסערה הנפשית, הפחדים מהדחפים שבתוכם והלחצים להתאים את עצמם לבני הגיל, חשים גם פחד שהתוקפנות שלהם תעשה רע להורים, ואולי אפילו תגרום להם מחלה או מוות. לכן חשוב שההורה שורד קודם כל פיזית. אבל, בנוסף, חשוב שההורות שלו תשרוד. כלומר שלא ינקום במתבגר, לא יפגע בו במילים קשות או יפסיק לדבר איתו. ההורה תמיד נשאר ההורה, כלומר בתפקיד של לשמור על הילד ולדאוג לרווחתו הנפשית, גם כשהילד עובר תקופות קשות.

על חוויות ההורים בגיל ההתבגרות של הילד המתבגר שלהם, בבלוג הבא.