מה קורה למתבגרים?
המאמרים הבאים יעסקו בגיל ההתבגרות במטרה להבין טוב יותר מה עובר על המתבגרים שהם ילדינו ומה עובר עלינו בהתמודדות איתם. הנושאים שאכתוב עליהם הם:
המטלות ההתפתחותיות של גיל ההתבגרות.
התעוררות גיל ההתבגרות של ההורה והשפעתו על הקשר עם ילדו המתבגר.
הקושי להבין את המתבגרים ולתקשר איתם.
במאמר הנוכחי אתייחס למטלה התפתחותית מרכזית של גיל ההתבגרות – ההתרחקות הנפשית מההורים וגיבוש זהות עצמית – מטלה שמתחילה בגיל ההתבגרות ונמשכת לאורך רוב שנות העשרים של הצעירים.
אחד הדברים המרכזיים שאנו פוגשים במגע שלנו עם אנשים אחרים הוא הפער בין הגלוי לסמוי – בין ההתנהגות והדיבור של האדם שמולנו לבין התהליכים שמתרחשים בנפשו. בגיל ההתבגרות הפער הזה גדול במיוחד ומקשה עלינו לחשוב ולהבין מה עובר על המתבגר ומה הוא צריך מאיתנו. (ניתן לקרוא בהרחבה על הגלוי והסמוי בספר ״העריסה של פו״).
המשימה ההתפתחותית של המתבגרים היא התרחקות רגשית מההורים ובניית זהות מגובשת ואישית שלהם. על אף מה שיכול להצטייר מההתנהגות שלהם, זו היא משימה מאד לא פשוטה עבורם. עליהם להפעיל כוח על מנת להתרחק מההורים כשבמקביל כוחות נפשיים אחרים מושכים אותם חזרה אל ההורים. המשיכה היא לתלות, למעטפת המגינה, להרגעה. יש משהו מאד מרגיע כשמישהו אחר דואג גם לצרכים הפיזיים שלנו וגם לצרכים הנפשיים. הנוחות בכך שההורה דואג למתבגר לכביסה, לאוכל, להסעות היא ברורה. יש גם הקלה כשהמתבגר לא צריך להתמודד עם דרישות העולם שבחוץ, כמו חיפוש עבודה, פתרון בעיות בבית הספר מול המורים, או קבלת החלטות מורכבות כמו בחירת מגמה. יותר מהכל, התחושה שיש גב, שיש מי שחושב עליך ושומר עליך היא חשובה מאד ונותנת למתבגר תחושת בטחון ובית שיש משיכה גדולה להשאר בו. על מנת שהמתבגר יוכל לעשות צעדים לכוון עצמאות הוא זקוק לידיעה הרגשית שההורים נמצאים שם עבורו אך באופן שונה מבגילאים צעירים יותר.
למול המשיכה לתלות, כוחות אחרים דוחפים את המתבגר לעצמאות. יש דחף התפתחותי נורמלי לגדול על אף כל החששות שמתלוות לגדילה. לצד המשיכה לתלות, יש הנאה וסיפוק בלהתמודד עם החיים בעצמי, לחפש עבודה ולמצוא, לסדר לעצמי את ענייני בית הספר ולקבל החלטות. היכולת להתנסות בעצמאות היא חשובה להתפתחות הנפש, לחוסן הנפשי וכהכנה לחיים הבוגרים. התנסויות אלו, במידה ומתרחשות כשהמתבגר עדיין חי בבית, מאפשרות לו גם להיכשל, כשיש לו מקום בטוח לחזור אליו.
את ההתרחקות מההורים והיציאה לעצמאות המתבגר ממתן על ידי התקרבות גדולה לבני הגיל. החבורות של בני הגיל מהוות קבוצת השתייכות אלטרנטיבית למשפחה וקבוצת תמיכה רגשית וחברתית. קבוצת בני הגיל היא גם קבוצת הזדהות – המתבגרים נוטים להיות דומים אחד לשני, לחקות אחד את השני ולמצוא תשובות בין בני הגיל.
במאבק בין עצמאות לתלות, המתבגרים מנסים למצוא דרכים להתרחק מהמשפחה. הדרכים הפיזיות הן ההסתגרות בחדר, השיחות הארוכות עם החברים והמסכים. הדרכים הרגשיות הן לריב עם ההורים, לכעוס עליהם וכך להרחיק את עצמם מההורים. ואני מזכירה שיש כוח רגשי ונפשי חזק שמושך אותם חזרה להורים.
בהתמודדות עם המתבגרים, קשה להורים לזכור שמה שהם רואים מולם הוא רק חלק מהמכלול של ילדם המתבגר, ההתנהגות הגלויה ולא התהליכים הסמויים בנפש. ההורים פוגשים את הכעס של המתבגר, ההסתגרות שלו, הדיבור הבוטה. מאחר והתנהגויות גלויות אלו הן הבולטות והגלויות לעין, ההורים פעמים רבות מגיבים להן: נעלבים מהמתבגר או נכנסים איתו למאבקי כוח.
למעשה, ככל שהמתבגר נמשך חזרה לתלות ולקשר עם ההורה כך הוא צריך להפעיל כוחות חזקים יותר על מנת להתרחק. ניתן לראות זאת בצורה ברורה בין בנות לאמהותיהן. הקשר בין האם לבת הוא חזק מינקות, התלות היא עוצמתית ויש הזדהות של הבת עם אימה. הבת מסתכלת על אימה ורואה את עצמה בעתיד. דווקא על רקע הזדהות זו של הבת עם אימה, עליה להפעיל כוח רב יותר על מנת להתרחק. לכן, הבת לעיתים מבקרת את האם על המראה שלה, על הנשיות שלה, על האמהות שלה. בתוך הסערה, קשה לאם לזכור זאת והיא עלולה להיעלב מאד.
לצד ההשתייכות לבני הגיל וההתרחקות מהמשפחה, המתבגר מחפש גם את דרכו שלו. הוא מחפש את הייחודיות שלו מבחינה נפשית – מי אני, במה אני מיוחד, מה אני אוהב, מה אני שונא? מה מאפשר למתבגר לחפש את דרכו הייחודית כאשר קבוצת בני הגיל מהווה קבוצת לחץ חזקה לכיוון דמיון ואחידות – כולם מתלבשים אותו דבר, נהנים מאותם דברים, מבלים יחד.
על כך, במאמר הבא. ולפני סיום, חשוב להדגיש שהמתבגר עדיין זקוק מאד להוריו אך באופנים אחרים מאשר בגילאים מוקדמים יותר. וגם על כך בהמשך.
רונית אליה says:
מסביר באופן מאד מדויק את ההתנהגות המרדנית. ומאיר להורים את הצורך הנפשי של המתבגר להתרחק וכל התנהגויותיו אינן נגד ההורים ,אלא בעד עצמו. תובנה זו יכולה להקל על ההורים את התקשורת עם מתבגרים. תודה .הסבר מעניין קצר ומועיל.